אם יש לכם רעיון בראש,
בנאלי או מופרע… מוזמנים להתנסות בתרגיל יצירתיות ולכתוב בתגובות.
ובכל זאת,
זה מה שעלה לי אתמול ביום של שמש בגלבוע:
אתמול הלכנו ללקט פטריות.
זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני יוצאת לטיול שזו המטרה שלו.
התחלנו בהדרכה מדוקדקת של החבר שסחב אותנו להרפתקה, על איך הכל מתנהל, איך הסוג שאנחנו מחפשים נראה, איך מריח, איך חותכים ומה עושים אחרי שחותכים כדי להבטיח שאנחנו לא פוגעים בטבע… תדרוך מקיף לפני משימה.
תוך כדי ההסברים המפורטים (שכללו גם מגדיר פטריות עב כרס), שחררתי את הפחד מלגעת בפטריה שאני לא מכירה ולהתחיל להזות, או אולי לאכול אחת ולהתפנות למיון…
ראיתי את זה כאתגר והתחלתי להתמסר לחוויה.
עברה שעה… וכבר התכוננתי להכריז שהכל טוב ויפה אבל אני פורשת.
ואז, פתאום מצאתי אחת קטנה.
איזה כיף! הצלחתי סוף סוף. עכשיו בטח אמצע עוד…
עברו שעתיים… עולה את ההר, מסתכלת לכל פינה, מזיזה צמחים…
והנה… עוד אחת בקושי.
אני מתעייפת, רעבה, ומאבדת מוטיבציה לחפש עוד.
טוב, היה נחמד, בואו נחזור.
פתאום מאמצע היער צעקה "מצאתי!"
כולנו רצים לראות והנה שלל פטריות ענקיות.
באותו הרגע, יצר התחרות שלי הרים ראשו וכבר לא היו סימני עייפות או רעב.. העיניים רצו הלוך ושוב לחפש לי גם מציאה שכזו.
כל פטרייה שהצלחתי לזהות, עזרה לי להחזיק ערנות של עוד חצי שעה לפחות..כל פטרייה שחברים שלנו מצאו, הכריחה אותי לחפש עוד אחת.
שלוש ומשהו שעות של חוויה חדשה, נעליים רטובות ושקית קטנה של פטריות שאני קטפתי בעצמי.
לכל מי שדאג, לא הזיתי ולא רצתי למיון… דווקא היה טעים!
אז מה דעתכם?
מה הקשר בין הסיפור הזה להדרכה??
ואיך אפשר להשתמש בלקחים מתוכו בהנעה של עובדים, או של עצמנו?
התשובות שלי בקרוב בתגובות…
(בתמונה: היד הדוגמנית של יונתן 