נניח ואתם צריכים להעביר פרזנטציה לכיתה, לקולגות או לעובדים והקשב שלהם בכלל נמצא במקום אחר…?
זה קורה גם בלי מגפה עולמית. מספיקה מחשבה מטרידה אחת מהבית, או מאינטראקציה קודמת שמשתתף סוחב איתו פנימה ומדביק בה משתתף נוסף, והנה, שיחת היום היא לא הנושא הממש מעניין שלשמו התכנסתם.
*נסו ללמד בכיתה כשבדיוק אתמול חייל צולם יורה בפלסטיני או שמחר נניח יש בחירות (מקרה שלא חסר לנו פה).
**חשבו על כל השיחות שהיו לכם לאחרונה… יש מישהו שלא דיברתם איתו על הנגיף המשתולל, על הטיסה שאתם נאלצים לבטל או על בת הדודה שלכם שחזרה בדיוק מחו"ל ולא רוצה להיכנס לבידוד…? ?
הדבר שאנחנו צריכים לזכור כשאנחנו מציגים מול אנשים הוא- שתמיד יש משהו אחר שיעניין אותם יותר ממה שיש לנו להגיד, אלא אם נציע להם נושא מעניין יותר.
נצליח לעניין אם נתכנן טוב טוב את הלמה, מה, מי ואיך שלנו. כלי הזהב שבזכותו מסרים מצליחים להיות זכירים ומשמעותיים. אבל זה לא לעכשיו… מה אם תכננו יפה יפה, אבל הקהל שלנו פשוט לא איתנו?
עכשיו נצטרך לבחור בחוכמה מבין שתי אופציות- "ההורה המסיח" או "הפסיכולוג המגשר".
למה נחוצה כאן חוכמה? משום שכל דרך מתאימה למצב אחר של חוסר קשב. נהיה חכמים אם נשאל את עצמנו רגע 'עד כמה הנושא הזה מעסיק את הקהל שלי?'.
כשהילד שלנו ממש רוצה צעצוע שבדיוק נמצא בידיים של ילד אחר, והוא לא יכול להתרכז בשום דבר אחר חוץ מהבכי שלו, הצעצוע הספציפי הוא לא מה שחשוב לו…
אם הצעצוע הזה לא היה נוכח בחדר, הילד בכלל לא היה בוכה בגללו. מה שהילד ככל הנראה רוצה זה להכריז על בעלות, לקבל הכרה בכך שהוא אינדיבידואל ועוד… אם נשתמש ב"הורה המסיח" שטמון בנו, נוכל להסיח את דעתו ולהלהיב אותו על משהו אחר בשימוש בקול שלנו, בשפת גוף מגייסת ובכך שאנחנו נראה עניין (לעיתים מוגזם) במשהו האחר.
אז אם נתרגם את זה למצב בו אנחנו עומדים מול אנשים, שיותר מתעניינים במצב רגעי שיש אצלם כרגע מאשר בנו, נצטרך שיהיה לנו:
??♀ נושא מספיק מעניין ורלוונטי לקהל שלנו.
??♀ התלהבות שלנו מהנושא אותו אנחנו מעבירים.
??♀ מעשים ושפת גוף אקטיביים שמעבירים את ההתלהבות שלנו ורותמים את המשתתפים אלינו.
??♀ דרך מספיק מעניינת להעביר את המסר שלנו אחרי שלכדנו את תשומת הלב שלהם.
(כל אלו ועוד הם מיומנויות נרכשות)
ואם זה לא העניין?
אם הרחשים בקהל לא מפסיקים… העיניים לא מופנות אלינו כלל… פתחנו בהפעלה משוגעת… אנחנו יודעים שהנושא רלוונטי מאוד לחיי המשתתפים ואפילו הכנו מצגת אינטראקטיבית ותרגול פרקטי בטירוף… ועדיין- אין עניין?!
יכול להיות שעד שלא נחשוף את מה שקורה מתחת לפני השטח ופנה אליו פנים מול פנים, לא נצליח לרתום את הקהל שלנו, בשום צורה. זה לא אישי.
כאן נכנס לפעולה "הפסיכולוג המגשר". הוא נמצא בכל אחד מאיתנו, ויש לו יכולות של הקשבה, הכלה ושאילת שאלות.
"בואו רגע נעצור ונדבר על מה שבאמת מטריד אתכם", "יש משהו מעבר לנושאים של השיעור הזה שאתם רוצים לדבר איתי עליו?", "מה מעסיק אתכם?, ספרו לי…"
העצירה הזאת היא חשובה מאוד! היא מראה על התעניינות בקהל, בונה אמון, מאפשרת זרימה עם המצב הקיים וניקוי הלכלוך שעלול להיות מטואטא מתחת לשטיח. אנחנו חייבים להיות דינמיים!
אם בהלת הקורונה מייצרת מצב בו הקהל שלנו עסוק בלא להיות במגע כלשהו עם אנשים וסף החרדה עולה, אנחנו לא יכולים הרי להמשיך כרגיל בשלנו, חייבים להתייחס לדבר שמטריד, ברגישות ובנחישות.
*בקבוצות בהן קיימתי הפסקות תהליך כאלו, גיליתי דברים שבכלל לא חשבתי שיעלו, ביניהם ריבים בין משתתפים, עוינות כלפי מנהלים או חדשות במדינה שהעלו את רמת הסטרס האישי והקבוצתי.
ומה אם צלחנו את האתגר הראשוני?
אם הצלחנו ליצור מצב של רוגע וקשב, לנקות את כל ההפרעות איתן הגיעו מבחוץ, אם הצלחנו לרתום אלינו את קהל המשתתפים… זה הזמן להעביר את המסר שלנו בצורה הטובה ביותר.
גם זה לא תמיד פשוט… אבל זה כבר לפוסט אחר.
*בתמונה- קבוצת ילדות מתוקות בזנזיבר שהצלחתי למשוך את הקשב שלהן איכשהו, גם בלי שפה משותפת.